מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי רוצה שנטוס לוילנה. העיר בא נולד וגדל עד גיל 13. המקום ממנו עלה לארץ.

בשנים הראשונות זה היה קשה כי היינו ילדים, וכי בתקופה ההיא, של שנות התשעים, לטוס לחו”ל היה בגדר פריבילגיה גדולה. ואחר כך, כשקצת גדלנו, הגיעה אשל – הכלבה הכי מפונקת בארץ ובמשך שנים לא טסנו כמשפחה כי לא רצינו להשאיר אותה עם אנשים שהיא לא מכירה.

כך יצא שמעולם לא ביקרנו בוילנה. כמשפחה.

אבא שלי, לעומת זאת, טס לשם לפני כמה שנים וחזר עם המון סיפורים, אבל הנוכח ביותר בחיינו היה הסיפור על הציפיליני. מאכל ליטאי אהוב במיוחד שדומה מאוד לקובה רק שפה הוא לא מטוגן. מדובר בכופתאות תפוחי אדמה במילוי בשר שמבשלים ומגישים מיד אחרי הבישול. עם תועפות שמיר.

כשאבא חזר מוילנה הוא אפילו הגדיל והביא איתו ספר של מתכונים ליטאיים וביקש שאכין לו. אבל אתם יודעים איך זה, הזמן והחיים, ואני מודה שגם לא ממש הבנתי מה זאת המנה הזאת ומה ההגיון מאחוריה.

עד שהגעתי בעצמי לליטא, לשוק האוכל המקומי, וטעמתי את העונג הזה. את זה ואת הפילמני (כיסונים במילוי תפוחי אדמה או בשר), את הבורשט (מרק סלק חם וגם קר) ואת הכרוב הממולא שהזכיר לי את הבית.

אבל רגע לפני שאני מספרת לכם על האוכל, תרשו לי לקחת אתכם 3 צעדים אחורה איך בכלל הגעתי לוילנה ועם מי.

אז לפני שנה פגשתי את מיכל מנור, שהיא גם אישה מדהימה וגם בעלת בלוג הטיולים המופלא שנקרא “רואה עולם“. נפגשנו אז בגדנסק, בפולין, כשהיא אירגנה טיול משותף של כמה בלוגרים להכיר את העיר (הנה, פה תוכלו לקרוא עוד על גדנסק המדהימה).

מפה לשם, במהלך הטיול יצא לנו לדבר קצת על שורשים ועל הבית ובין היתר סיפרתי לה שאבא שלי מאוד רוצה שנטוס לוילנה.

כמעט שנה עברה מאז אותו טיול לפולין ומאז השיחה שלי ושל מיכל ולפני כמה חודשים סוף סוף החלטנו לעצור הכל ולטוס כולנו לליטא. מצאנו לאשל, הכלבה הפחוסה, בייביסיטר שאנחנו סומכים עליה, קנינו כרטיסי טיסה, סגרנו מלון ורכב ובגדול בחודשים האחרונים דיברנו בעיקר על זה.

ואז מה קרה? ברור. מיכל התקשרה לשאול אם אני רוצה להצטרף לטיול בלוגרים בליטא שהיא מארגנת ביחד עם Go Vilnius – לשכת התיירות של וילנה ולשכת התיירות של ליטא.

בקיצור, אחרי ש-39 שנים אבא רוצה שאגיע לעיר בה נולד וגדל ואיכשהו זה לא מתאפשר, בסוף אני מוצאת את עצמי עם 2 כרטיסי טיסה לשם – אחד ביחד עם 4 בלוגרים מושלמים שאת חלקם פגשתי לראשונה בטיול והשני בעוד חודשיים עם כל המשפחה.

עם שק ההתרגשות הזה הגעתי לפני חודש לנמל התעופה. את מיכל כבר הכרתי, וגם את זיוה המקסימה מהבלוג “שמתי לב” איתה טיילתי בפולין. מצד שני, את עופר (המצלמה מוסיפה חמישה קילו) – עליו כבר הספקתי לשמוע קצת ממיכל, ואת אירה (Umami) – עליה אני שומעת כבר תקופה ארוכה משלל מקומות, בחיים לא פגשתי. ואני מודה שחששתי.

אמנם חברותית אנוכי ומחבבת אנשים מאוד, אבל לכי תדעי על מי תפלי, ועוד בחו”ל, בטיול אינטנסיבי שהיווה בשבילי הפסקה מהטירוף. רגע של שקט מכל הבלאגן מסביב.

בסוף יצא שכל החששות שלי היו לחינם.

עופר התגלה כבן אדם מקסים וחכם, כזה שכיף לדבר איתו על כל נושא בעולם. וגם צלם רגיש שיודע לתפוס רגעים קטנים ולהפוך אותם לגדולים. ואירה – בשנייה אחת, עם החיוך הענק שלה, כבשה לי את הלב. יש בה כנות קסומה והמון צניעות למרות הידע העצום שלה (אם אתם לא עוקבים אחריה באינסטגרם, הפלטפורמה שהיא מתמחה בה ומלמדת עליה, אתם ממש חייבים) ובגדול תוך דקה הרגשתי שאנחנו מכירות כבר שנים. משהו שלרוב לא קורה לי.

מפה לשם, יצא שזכיתי בטיול מקדים לעיר של אבא וגם הרווחתי חברים חדשים שאני כבר מחכה בקוצר רוח לטוס איתם שוב.

אז איך וילנה? הו, שאלה מעולה 🙂

קודם כל וילנה קרה. כמה קרה? בואו נגיד שלבשתי 3 שכבות וגם אז נשר לי האף. מצד שני, טסנו לפני העונה החמה והמתויירת יותר שמתחילה ממש עכשיו.

מה שמוביל אותי לעניין הבא – בגלל הקור והעובדה שרבים לא מסתובבים בחוץ ברוב השנה, אין בוילנה תרבות של אוכל רחוב או שווקים חיצוניים. כמעט כל המסעדות, בתי הקפה, החנויות ומרכזי הקניות נמצאים במקומות סגורים כיאה למדינה קרה. לוקח קצת זמן להתרגל לזה, בעיקר כשמגיעים מהארץ, פה תרבות הרחוב מאוד מפותחת, אבל אחרי שמתרגלים זה מרגיש הכי הגיוני בעולם.

עוד דבר משוגע שלוקח זמן לעכל זה הנופים. להיכן שלא תסתכלו תראו עצים, חורשות, נהרות, מבנים עתיקים ומרשימים והמון המון אמנות רחוב שהתפתחה כאן מאז פירוק ברית המועצות והעצמאות שקיבלה ליטא.

גם חודש לא מספיק כדי לספוג את הכל.

ובכל זאת, מילה קטנה על התרבות היהודית מסביב רגע לפני שאני שולחת אתכם לרשימת 5 המקומות ששווה לאכול בהם. כי בכל זאת, יש פה פיל גדול וצריך לדבר עליו.

סבא וסבתא שלי שרדו את השואה. את גטו וילנה ואת הנאצים. את האנטישמיות ואת הרוע של היטלר וחבריו במדינות השכנות לגרמניה, בינהן ליטא.

כחלק מהטיול עברנו בסמטאות הצרות של מה שהיה עד לא מזמן הגטו. מצד אחד היה קשה לדמיין שהקונדיטוריה המפוארת בצד הדרך היוותה לפני שנים לא ארוכות מקום בריחה ומסתור ליהודים רבים. מצד שני, שמות הרחובות שעדיין כתובים בחלק מהמקומות ביידיש הופכים את מלאכת הדמיון לברורה יותר. עוצמתית יותר. וגם כואבת הרבה יותר.

כמו הרבה מדינות שהשואה ריחפה מעליהן ובתוכן, גם ליטא (ובעיקר וילנה), עדיין מבכה את פצעי המלחמה ההיא. גם כאן משמרים את מפת הגטו שניצבת ברחוב, את שמות הסמטאות בגטו ואת המוזיאון היהודי שנועד לתת הצצה למה שהתרחש פה.

מכיוון שבקרוב אהיה שוב בוילנה, ביחד עם אבא שמכיר כל פינה בעיר, החלטתי שלא להכנס למוזיאון היהודי בלעדיו ואעשה זאת ביחד עם המשפחה כדי לחוות איתם את הסיפורים, הטרגדיות וגם הרגעים הקסומים שהוא זוכר להם חסד. אלה שבזכותם הוא כל כך רצה שנכיר את וילנה. את האוכל שגדל עליו, את התרבות ואת הנופים עליהם דיבר כל השנים.

על כל אלה (ועל עוד מלא מקומות שווים לאכול בהם שאבא יקח אותי) עוד אכתוב אחרי שאחזור מהטיול המשפחתי, אבל בינתיים, אספתי לכם 5 מקומות ששווה להגיע אליהם ולטעום מהעיר המיוחדת הזאת. שמצד אחד מאוד משמרת את התרבות הקולינרית שלה ומצד שני פתוחה לטעמים מהמדינות השכנות.

Sweet Root – ארוחה בלתי נשכחת

אם אתם צריכים לבחור רק מסעדה אחת בליטא, זאת המסעדה שלכם. מדובר במקום ששם בקדמת הבמה את חומרי הגלם העונתיים, את השורשים הקולינריים הליטאים ואת ההקפדה המטורפת על כל פרט והופך את כל אלה לארוחה בת למעלה מ-7 מנות אותן בונה השף ג’סטינאס בכל עונה מחדש.

למרות שמדובר באוכל מאוד עכשווי, בטח בצורת ההגשה שלו, רוב חומרי הגלם נשענים על המסורת הליטאית – כמו סלק, שמיר ודבש. מסע של קולינריה מאז ועד היום.

בין שאר המנות שאכלנו, אותן אגב לא ניתן לבחור (מדובר בתפריט סגור) היו לחם מקומי עם גילופי חמאה עדינים שהרגישו כמו ענן שמתמוסס בפה, גבינת כבשים טרייה עם סלק, גרגר נחלים ודומדמניות, בצל ממולא בכוסמת עם דלעת ופטריות יער ועוד מנות קטנות שנדמה שלא ישביעו אתכם אבל מבטיחה לכם שבסוף תתהלכו ברחוב עם בטן נפוחה מעונג.

הארוחה, שכוללת גם מים או סודה, תה ומשקה פתיחה (אבל לא כוללת אלכוהול) עולה 75 יורו שהם 300 שקלים. לא מחיר זול לארוחה אבל בהחלט מחיר מוצדק ביחס לחוויה שתקבלו. ואגב חוויה, קחו בחשבון שהארוחה לוקחת באזור 3 שעות שבהן בכל מנה מחדש חווים בצורה קצת אחרת את ליטא.

Sugamour – חלום מתוק

טוב, אמאל’ה. אם אתם אוהבים מתוקים, כמוני למשל, אתם תתעלפו על המקום הזה. מדובר בסוג של פטיסרי שהוא גם בית קפה עם המון קינוחים אישיים שמזכירים את פריז ולצידם ארוחות בוקר ובראנצ’ים שווים בטירוף.

בין הארוחות בתפריט תמצאו את מנת האגז בנדיקט האהובה עם שלל אינטרפרטציות מקומיות כמו גבינת עיזים שמיוצרת באזור וכמובן רוטב הולנדייז ואם תתגעגעו תוכלו אפילו להזמין במקום שקשוקה עם גבינת פטה, אבוקדו ורוטב פסטו.

לצד אלה מככבות מנות מלוחות נוספות כמו מרק סלק קר, מרק בצל צרפתי, קרוק מאדאם, קיש לורן, קיש סלמון ואפילו רושטי (לביבת תפוחי אדמה גדולה) עם סלמון מעושן, פטריות מטוגנות או ביצים.

אבל השוס האמיתי של המקום, זה שבשבילו שווה להגיע לשם, הוא הקינוחים.

ממקרונים מופלאים (תקנו הביתה שקית, אתם תודו לי) וקינוח עם מוס שוקולד לבן ויוזו, מרמלדת תותים ועוגת ספוג בטעם שקדים ועד טארטלט פקאנים על בסיס של בצק פריך מנוקד בשקדים, קרמל רך עם פקאנים וגבעות של קרם מסקרפונה בניחוח וניל.

והקינוח המנצח שקיבל את הדוז פואה – עוגה אישית, מלאת שכבות שמשלבת קרם וניל, מוס שוקולד מריר, שכבת פרלין פקאנים קריספית, דיסקית של עוגת שוקולד ללא גלוטן, ציפוי שוקולד מבריק וסוכריות קופצות עטופות בשוקולד. אה, ויש גם קישוט שוקולד לבן, כדי שלא יחסר. וכל זה תמורת 4.5 יורו, שהם 18 שקלים. לא יאמן.

המקום גם מעוצב בצורה מרהיבה עם פרחים ועמודים אדומים בכניסה שכבר בהתחלה מכניסים לאווירה הפריזאית.

כתובת, מה תמצאו בתפריט ושעות פתיחה תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של המקום: https://www.facebook.com/sugamourboutique/

Bizarre – קצת מכל העולמות

ביזאר היא מסעדה שבה תוכלו למצוא כמה עולמות קולינריים במקום אחד, בעיקר את זה האסיאתי אבל לא רק. המסעדה, מגישה מנות כמו סושי ודגים נאים לצד צלעות טלה ואם יתמזל מזלכם תוכלו גם להנות במקום מהופעת מוזיקה חיה ולפזז לצד הבמה שממוקמת במרכז המסעדה.

מחירי המנות פה לא נמוכים במיוחד, אם כי נמוכים ביחס לארץ, כשעל רול של סושי תשלמו באזור 10 יורו שהם 40 שקלים ועל צלעות טלה תשלמו 27 יורו שהם 110 שקלים.

ב-2017 נבחרה המסעדה כאחת מ-30 המסעדות הטובות בליטא.

כתובת, מה תמצאו בתפריט וכמה עולה – הכל פה באתר של המסעדה: http://www.bizarre.lt/

Bagel Shop – טעם של בית

למי מכם ששומר כשרות, מדובר במסעדה היחידה שבאמתחתה תעודת כשרות. המקום הקטן, ששוכן צמוד לאזור שבו גרה בעבר הקהילה היהודית, הוקם לפני 3 שנים ומבקרים בו לא רק היהודים באזור.

במקום מכינים בייגלס ממתכון משפחתי, מרק קניידלך, פלעצלך (בייגל עם בצל מטוגן) וגם חלות שמכינים כאן בשישי ונחטפות ברגע שהן יוצאות מהתנור.

אם גדלתם על אוכל יהודי אשכנזי, המנות בתפריט יזכירו לכם את הבית, כשברקע תוכלו לשמוע מוזיקה ישראלית ואף לשבת ולקרוא ספרים בעברית וביידיש.

כאן תוכלו למצוא עוד מידע על המקום כולל אירועים שמתקיימים בו: https://www.lzb.lt/en/category/bagel-shop/

לאכול את ליטא – שוק Hales market

המקום בו אכלתי לראשונה ציפיליני, פילמני ומרק בורשט. בשוק, שנחשב לאחד הגדולים והותיקים בוילנה, תמצאו בגדים, תיקים, כלים לבית וגם לא מעט דוכני ירקות ופירות, נקניקים, גבינות וכמובן דוכני אוכל.

באחד מהם, שממוקם כמה מטרים מכניסה בצד שמאל, תוכלו למצוא תפריט ובו אוכל מקומי. המלצה שלי: לכו על מרק הסלק הקר והמרענן, על הפילמני וכמובן על הציפיליני וקנחו בסלסלה של אוכמניות מהדוכן הסמוך.

קחו רק בחשבון שאם לא תגידו אחרת, הציפיליני יגיע עם בייקון מטוגן למעלה (בפנים יש עוף או בשר) כך שאם אתם שומרים אפשר לבקש מהם ללא בייקון וגם ללא שמנת חמוצה בצד. כנ”ל לגבי הפילמני

כאן תוכלו למצוא עוד מידע על השוק: http://www.halesturgaviete.lt/en/

רוצים לדעת עוד על וילנה? ברור שאתם רוצים! הנה שאר הפוסטים של החברים:

מיכל מנור כתבה על מסלולי טיול בוילנה ואיפה כדאי לבקר וגם על מקומות לבלות בהם בוילנה עם ילדים.

אירה חרקובסקי דותן שכתבה על הצד האופנתי של העיר ועל טיול שכולו רגע של שקט (וגם: איפה עושים קניות).

עופר קידר שצילם את וילנה דרך העיניים המיוחדות שלו והביא את כל הצבעים שלה.

וזיוה שכתבה על אמנות ויהדות בוילנה.

ותודה גדולה לגינטרה, המארחת המקסימה שלנו מ-Go Vilnius, על קבלת פנים מדהימה ולבבית.