לפני 13 שנה, בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, הצטרפתי לצוות החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה הגדולים ויצאתי איתם לצלם בשדרות. אלה לא היו צילומי אוכל וגם לא צילומים משמחים, אלא בעיקר תיעוד התסכול והכאב שגעשו שם.

עד היום, אחד הדברים שהכי זכורים לי מימי הלחימה זה השממה והשקט. הרחובות הריקים מאדם, המסעדות הסגורות, הבתים שחלקם ננטשו עד יעבור זעם. קשה להסביר כמה הדממה הזאת הייתה דוקרת.

עברו מאז לא מעט שנים, לא הרבה השתנה בתחום הבטחוני אבל ציפורים לחשו לי שלא מעט התפתח בתחום הקולינרי. שהעיר שנזכרת בעיקר במהדורת החדשות מתחילה ללטש את גבולותיה ולהפוך ליהלום.

13 שנים אחרי נסעתי שוב לשדרות, הפעם כדי לבלות בה, להכיר אותה ולתהות על קנקנה. בדרך גיליתי שלוקח 45 דקות להגיע אליה מהמרכז (הרבה פחות ממה שלוקח לי להגיע מראשון לציון לתל אביב) ושהדרך לשם, עכשיו כשהחורף בשיאו, כל כך יפה וירוקה שרק הנסיעה מרגישה כמו חו”ל.

התחנה הראשונה הייתה מסעדת סבא שמחה (הרצל 27, שדרות). המסעדה – הנינוחה והמאוד לא מעונבת, הוקמה על ידי חברים מכפר עזה, ומתהדרת בתפריט צמחוני-טבעוני עם המון חיבור לאדמה. השף, אותו חלקכם מכירים ממשחקי השף – אבישי ארג׳נטרו, יצר תפריט שנותן המון כבוד לירקות ובכלל לחומרי הגלם. תמצאו שם מנות כמו פסטייה שיעית שמשדכת בין עלי פילו לבטטה, רוטב בשמל עם גבינת עיזים ופרמזן לצד מנה כמו בטטה שלמה עם קרם פיסטוק, טחינה ושקדים קלויים.

בהמלצת רבים שהיו במקום החלטתי להזמין את מנת האודישן של אבישי, כרוב גנוב, ועוד 3 מנות ראשונות – סקורדליה עדשים מעושנות, עלי גפן וסבא גנוש. למרות שהכרזתי מראש שאטעם רק ביס מכל מנה, בכל זאת התכוננתי לאכול ב-5 מסעדות באותו יום, מצאתי את עצמי לוקחת ביס ועוד ביס ורק אחרון ודי.

מדובר באחת המסעדות הטובות והשמחות שיצא לי לאכול בהן ומנת הכרוב שזיכתה את אבישי בסכינים והעבירה אותו לשלב הבא התגלתה כמדהימה במיוחד. כמה כבוד יש בה לכרוב, שהתקרמל ואגר בתוכו את טעמי הסויה ושמן השומשום, ולא משנה כמה תוספות הונחו עליו, כמו גילופי גבינה בולגרית, איולי פרמזן ביצה רכה ושום קונפי, הכרוב עדיין נשאר הכוכב האמיתי.

גם המנות הראשונות, בראשן ממרח השקדים והשום שלקוח מהמטבח היווני, קצרו המון מחמאות. הממרח היה מופלא וממש לא היה צורך בלחם לצידו כדי להנות ממנו. תוספת העדשים השחורות, הלימון הכבוש שנטחן לממרח, שיני השום הרכות והעגבניות הקצוצות גרמו לי לרצון עז לשחזר את המנה בבית.

משם, ובניגוד לתכניות המוקדמות, הגעתי למאפיית חורי (הרצל 30, שדרות) שצמודה למסעדה של סבא שמחה. ריח הרוגעלך שנישא באוויר לא הותיר מקום לספק – אני חייבת להכנס. ומזל שהקשבתי לעצת הריח אחרת הייתי מפספסת את הגביניות המתוקות עם המעטה הפציח שזללתי בדרך החוצה ואת הסאלוף, אצבעות השוקולד והפרנות. שמועות מספרות שמכינים במקום גם קציצות ירק וחצילים מטוגנים אותם ניתן להפוך לכריך ביחד עם הלחמניות החמות שמיוצרות במקום.

אם נדמה לכם ששבעתי אז ברור שלא. לפיתות יש לי קיבה נפרדת. תכירו את שוק – חגיגה בפיתה, שממוקמת גם היא ברחוב הרצל 27, בצמוד למאפייה ולמסעדת סבא. מדובר במקום קטן, שמאוד מזכיר דוכני אוכל של שווקים מבחינת המנות רק שפה תוכלו לשבת בנוחות ובלי ההמולה של השוק.

בתפריט תמצאו 4 מנות – אסאדו בבישול ארוך עם איולי כמהין, עוף מפורק עם טחינה, קציצות בשר עם צ’ימיצ’ורי ולביבות גזר ותפו”א טבעוניות עם חציל מקורמל ופלפל קלוי. את כל המנות אפשר להזמין בתוך פיתה, בלחם מחמצת או בצלחת ובכולם תוספות מרעננות כמו חסה, עגבניות ובצל מוחמץ. לצד המנות אפשר להזמין גם צ’יפס שמזכיר יותר פוטטוס, כזה שהפנים שלו רך רך, בזכות אפייה מוקדמת, והמעטה החיצוני פריץ וזהוב מאוד בזכות הטיגון בשמן.

המוכרת המקסימה המליצה אמנם על האסאדו אבל דווקא הקציצות הטבעוניות סיקרנו אותי יותר, הן ורוטב הסלק היפהפה עם הצבע הססגוני. כמה דקות אחר כך, כשהקציצות העגולות עם הקצוות הקראנצ’יים יצאו מהשמן, ירד לי פתאום האסימון. לו היה המקום ממוקם במרכז הארץ, היה משתרך בחוץ תור משוגע. מדובר בפיתה היסטרית, לא פחות. כזאת שגרמה לי להתרגש כל כך שכמעט מצאתי את עצמי מזילה דמעה של התאהבות. כל כך טעים היה שאת מה שלא הצלחתי לסיים ארזתי לדרך “עוד מעט ירד האוכל ואני אתגעגע לפיתה” תירצתי לעצמי את הגרגרנות.

הצצה קצרה באינסטגרם האישי שלי, שם העלתי תמונות מכל היום הטעים הזה, הבהירה לי דבר אחד – את לא חוזרת הביתה בלי לבקר ב’החומוס של טחינה‘. מדובר ברשת שהתחילה בשדרות בשנת 2010 ומשם עברה לירושלים ולבאר שבע כשהלב האמיתי נמצא במקום בו הכל התחיל.

מכל המקומות שביקרתי בהם בשדרות החומוס של טחינה היה המפוצץ ביותר. תורים ארוכים השתרכו בחוץ כשחיילים רבים לצד צעירים מקומיים וכאלה שלומדים במכללה הסמוכה עמדו זה לצד זה, נהנים מהמוזיקה השמחה ומהאווירה הביתית.

הצצה חטופה בתפריט לא הותירה מקום לספק – בשבילי חומוס מאוהב שמשדרך בין חומוס, פלאפל וגזוז שניתן למלא שוב ושוב. גם החומוס כאן מוגש בריפיל – מדהים.

לשולחן הגיע חומוס רמזור עם צד אחד אדום וצד אחד ירוק כשמתחת התחבא החומוס ומעל ערימה של גפרורי שקדים קלויים, פלאפל ירוק, ביצה קשה, זילופי טחינה ופטרוזיליה. מנה למוזיאון.

השידוך בין השקדים והחומוס היה אדיר – שילוב נהדר בין קרנצ’יות לרכות קטיפתית. הפלאפל הירוק גרם לי ולשותף שלי לבוקר הקולינרי לזלול כאילו לא אכלנו 5 מנות קודם ובגדול בשלב הזה תהיתי כמה עולה בית בשדרות כדי שאוכל לעבור לגור קרוב לכל העונג הזה.

עוד מקום שקיבלתי עליו המלצות אבל היה סגור הוא ה-JA  JA (הרצל 51, שדרות). רוטיסרי שצמוד לחומוס של טחינה ונפתח ממש לפני כמה שבועות ועדיין נמצא בהרצה. במקום צולים עופות ואלה נמכרים בגדלים שונים לצד תוספות כמו אורז או ירקות צלויים או בתוך פרנה. באופן מפתיע המקום סגור בשישי בבוקר בדומה ל’פיצה ארטישוק‘ ו’זה בשדרות‘ – שניהם ממוקמים אף הם באזור כיכר הנשיא וסגורים בשישי.

יודעי דבר גילו לי שממש כדאי לטעום את הפיצה המקומית של פיצה ארטישוק, עם גבינת גאודה ומוצרלה ומעליהן ארטישוק, פלפלים חריפים, בצל ופסטו ואם אתם מזדמנים לאזור בשעות הערב אז בפאב ‘זה בשדרות’ שפתוח כל יום עד 2:00 בלילה (פרט לשישי) תוכלו גם להנות ממוזיקה מעולה ומנות כמו המבורגר על וופל בלגי, פרח כרובית שלם אפוי בתנור, נקניקיית צ’וריסוס עגל ועוד הפתעות.

מאוד מתחשק לי לספר לכם גם על קונדיטוריה מטורפת שביקרתי בה בסוף היום בנתיבות, אבל בשבילה תצטרכו לחכות לכתבה הבאה. ועד אז, תתניעו את האוטו וסעו לשדרות.

• יש לכם המלצות על עוד מקומות טעימים לאכול בהם בשדרות? כתבו לי בתגובות או בעמוד האינסטגרם או בעמוד הפייסבוק.
• הכתבה פורסמה לראשונה בזמנים+ ידיעות אחרונות.