בשנת 1926, בכפר קטן מאוד בפולין, נולד גדעון הדה (ז”ל).

הפעם הראשונה שחזה ביהודים עם פאות, זקן ותלבושת שלא מותירה ספק בקשר ליהדותם, הייתה ב-1939 כשפונה, ביחד עם המשפחה, למחנות בפולין ולאחר מכן למחנה עבודה בגרמניה.

קודם לכן, בתחילתה של המלחמה, חילקה המורה בבית הספר, בו היה היהודי היחיד, מדים של הנוער ההיטלראי. כשחזר הביתה עם המדים, בתמימות של נער שזה עתה קיבל מתנה, ביקש אביו שיחזיר את התלבושת למורה וזה בתמורה סילק אותו מבית הספר והורה לו לא לחזור לשם.

ברגע אחד הגזענות והרוע השתלטו והפכו חיים של מיליוני אנשים לכאב אחד גדול. גם את אלה של גדעון.

את האקציות חווה רק לאחר תקופה במחנה. אז נחלקו האנשים לימין ושמאל. צד אחד לעבודה וצד שני לאושוויץ, משם כבר לא חזרו.

ומי בכלל ידע.

“את לעבודה ואת הילד אנחנו מפרידים ממך” אמרו קציני הצבא הגרמני לאחותו של גדעון. משלא הסכימה להפרד נשלחו שניהם למחנות השמדה.

8 אחים היו לו, 4 ניצלו ו-4 נרצחו רק בשל יהדותם.

גדעון (ז”ל) ניצל בעיקר הודות לכוחו וגילו הצעיר, שאפשרו לו לעבוד – לסלול כבישים, לארוז ציוד לחזית הרוסית ולבצע כל עבודה פיזית שנדרש. קרן אור קטנה באותה תקופה הגיעה דווקא ממקום לא צפוי – קצין מהצבא הגרמני החל לתחקר אותו ובאחת הפעמים הראה לו תמונה של ילד קטן ולצידו איש מבוגר.

היו אלה הקצין ואבא של גדעון באותה התמונה. במפגש שיכול היה לקרות רק בנסיבות כל כך מופרכות. הסתבר שאביו נלחם ביחד, במלחמת העולם הראשונה, עם אביו של הקצין. שם גם הציל את חייו.

הגילוי הקטן הזה, שמסמל את האבסורד הבלתי נתפס, עזר לו לקבל מעט מזון שהיה כל כך חסר.

לימים, כשעלה ארצה, דאג ביחד עם אשתו שרה – אותה הכיר כאן בארץ, למלא את הבית באוכל. ובלחם. בשמחה גדולה ובחיוך אין קץ. הייתה זו דרכו שלו, ושל שרה, לנצח את הכאב שהביאה איתה המלחמה.

בין שאר המאכלים שאהב, היו גם עוגיות בוכנוולד ששרה נהגה להכין לו כמעט בכל יום. את השם שלהן קיבלו העוגיות אחרי שטעם אותן בפעם הראשונה ובשל המרקם שלהן נהג לומר שהן מזכירות לו את הלחם בבוכנוולד. כך זכו העוגיות, בדרכן המיוחדת, להזכיר את הימים הקשים ההם.

לפני 3 שנים נפטר גדעון (ז”ל), מותיר אחריו את שרה וגם 11 נכדים ו-18 נינים שהם המורשת האמיתית לדרכו וחייו. אלה שגם בעוד 20 שנה יספרו את מה שנראה היום בלתי נתפס. הם, וגם אתם. כי לזכור ולהזכיר את אלה שאינם זה הדבר היחיד שנותר לנו כדי להאיר, ולו במעט, את החושך שהביא איתו היטלר.

• לזכרו של גדעון הדה ז”ל ולזכרם של רוזה ובוריס קרוט, הסבא והסבתא הפרטיים שלי. שניצלו מהתופת של הנאצים ולמרות הקושי העצום הקימו כאן משפחה מופלאה. אתם הניצחון.
• המתכון פורסם ביום השואה במדור שלי בזמנים מודרניים – ידיעות אחרונות.

תודה גדולה לטל סורסקי מהבלוג “מה יש לאכול” שפתח לי את הדלת והלב לסיפור של סבא. וגדולה ענקית ורק בריאות לשרה על המתכונים והביס המושלם בשמונה בבוקר.

כעכים שאי אפשר להפסיק לאכול (או: עוגיות בוכנוולד)

מצרכים (ל-50 כעכים:
500 גרם קמח לבן
100 גרם חמאה (או מרגרינה), מומסת
1/2 כוס שמן
2/3 כוס מים
1 כף שטוחה שמרים יבשים
1 כפית מלח
1 כפית קצח (או שומשום שחור)
1/2 כפית זרעי אניס (ינסון), אפשר לטחון או להשאיר שלמים

לעיטור:
1 ביצה L, טרופה
שומשום לבן לפיזור מעל

אופן הכנה:
– בקערת מקיסר עם וו לישה, או בקערה גדולה (ללא מיקסר), שמים את כל המצרכים, פרט למלח, לקצח וזרעי האניס ולשים עד לקבלת בצק אחיד וגמיש. בערך 5 דקות.
– מוסיפים מלח, קמח וזרעי אניס ולשים עוד דקה.
– מכסים בניילון או במגבת ומאפשרים לבצק לנוח ולתפוח מעט במשך 30-40 דקות.
– קורצים מהבצק עיגולי בגודל 3 ס”מ בערך, מרדדים לנחש וסוגרים לצורת טבעת. מניחים על תבנית תנור עם נייר אפייה.
– מברישים את הכעכים בביצה טרופה ומפזרים שומשום.
– אפים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות במשך 20-35 דקות או עד שהכעכים זהובים. תלוי מאוד בגודל הכעכים שיצרתם.
– מצננים ורז אז מעבירים לקופסה סגורה ושומרים בטמפרטורת החדר.,

הערות ושדרוגים שלי
– ניתן להוסיף לבצק גם 1/2 כפית פלפל שחור גרוס או 1/4 כפית צ’ילי גרוס.
– אם אוהבים את הכעכים ממש מלוחים אפשר לפזר מעט מלח גס על הכעכים בזמן פיזור השומשום.
– לא אוהבים קצח או שומשום שחור? ממירים בשומשום רגיל.
– אפשר לשדרג את המראה על ידי פיזור של שומשום שחור או קצח מלמעלה.
– לא אוהבים זרעי אניס? אפשר להמיר בזרעי כוסברה (מומלץ לשבור אותם מעט) או פשוט לוותר. אבל קחו בחשבון שהם מוסיפים טעם מדהים שלא מאוד משתלט.