עד גיל 14 בערך לא ידעו שאני קיימת. להוציא ההורים שלי, ובכלל המשפחה. בדיעבד, מי שלמד איתי בתקופה הזאת קרא לי הביישנית, שזאת מילה עדינה ומלטפת לזאת שלא הוציאה מילה.

זה לא שלא אהבתי אנשים, להיפך, אבל פחדתי מהם. ידעתי בפנים שלעולם לא אהיה כמוהם, שלא אצליח להתחבב ולהיות מקובלת, שלא אדע מתי לצחוק ומתי להגיד את המילה הנכונה, הקולית, זאת שתכניס אותי למעגל.

בפעם הראשונה שהרשתי לעצמי לדבר עם בן מהכיתה, הגיעה מלכת הכיתה והזהירה אותי שזאת פעם אחרונה. למזלי זה לא נגמר בחרם אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שניסיתי.

למרות שלא הייתי חלק מהעדר, לא הרגשתי מאוד בודדה, בעיקר כי לא הכרתי משהו אחר. אהבתי לצייר ולכתוב ולטפל בארנבת ובאוגרים בפינת החי. מצאתי את השקט שלי בבית, בסביבה התומכת והמחבקת, זאת שבתוכה מעולם לא הייתי צריכה להלחם על מקומי.

השינוי הגדול התחיל במעבר בין היסודי לתיכון. הייתי בת 14, בשיא גיל ההתבגרות והתחיל לקנן בי הרצון להתקרב לאנשים. הסקרנות גברה על הפחד. מצאתי כמה חברים בשכונה, רובם גדולים או קטנים ממני. אף אחד לא מהכיתה, לא מאלה שכבר שמו עלי את התווית.

אני זוכרת שהדבר הכי מופלא שגיליתי באותה שנה, זה כמה אנשים שונים יכולים למצוא מכנה משותף. זה הדהים אותי. תמיד לימדו אותי שאנשים שקטים מסתדרים עם דומים להם, שמישהו שגדל על אוכל רוסי ימצא מכנה משותף רק עם ההוא שעלה לא מזמן מברית המועצות. פתאום הבנתי שדווקא הילד ההוא, מהבניין ליד, עם העור הכהה הכי יפה שראיתי בחיי, הוא זה שאני הכי מחבבת. פתאום המופנמות שלי הפכה מנכות ליתרון. יכולתי להקשיב, להתבונן, להבין מי עומד מולי.

להגיד לכם שפרחתי, שהפכתי למקובלת של השכונה? לא ממש. אבל בדיעבד השנה הזאת הייתה הכי משמעותית בחיי. בעיקר בגלל הופעה אחת.

לאמפי בבת-ים הגעתי כדי להעביר את הזמן. השמועה בשכונה (טרום עידן הרשתות החברתיות) סיפרה שיש הופעה של זמר מופרע שמתאפר כמו בת. שם בפעם הראשונה הכרתי את אביב. עמדתי רחוק מהבמה אבל העיניים הכועסות שלו הרגישו כמו הדבר הכי קרוב בעולם.

הוא עמד שם על הבמה, עם טונות של איפור ושק מלא במגננות ובכעס, בעצב ובכנות, ושר את המילים הכי לא נכונות. את אלה שאף אחד בקהל לא רצה לשמוע. הוא שר על אלימות ועל אונס בקיבוץ, על בגידה ואושר, וגם על שלום. ומי שגדל בבת-ים יודע כמה המילה הזאת מוקצית.

אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה הייתה התגובה. הטרופיות שעפו מעליי וקריאות הבוז הצורמות מהדהדות אצלי בראש עד היום.

כשחזרתי הביתה מההופעה, בכיתי שעה. זה לא היה בכי עצוב, אלה היו דמעות של הזדהות. ברגע אחד הבנתי שאפשר ללכת בשביל אחר, שאפשר לבחור דרך שונה, שהנה, למרות הבוז מהקהל אפשר וצריך לצעוק את המילים שלא כולם רוצים לשמוע. מעבר לכאב על המילים כאבתי על עצמי אבל גם הבנתי שמצאתי דרך. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהצלחתי להקשיב למילים. שזכרתי אותן גם בלי לשנן. ומי שמכיר אותי יודע שאני לא זוכרת שירים, לא זוכרת מי שר אותם, לא מצליחה לקשר בין להקה לשיר, גם אם הוא הכי מוכר בעולם.

סרטון שצילמתי שנה שעברה, לקח ללב שלי שבוע לחזור ולפעום בקצב נורמלי.

לתיכון כבר הגעתי מגובשת יותר. הילכתי על חבל מאוד דק שבין תקווה ומכנסיים ורודים לבין עצב פנימי שלא ידעתי לאן לנתב ואיך להוציא החוצה.

אבל הייתי שלמה יותר.

אם ביסודי קראו לי הביישנית, בתיכון נדבקה לי תווית הפריקית. היה לי שיער קצוץ ונזם באף. נעלתי ד”ר מרטינס ירוקות ומכנסיים פרחוניים וענדתי על הצוואר את סמל השלום שכל כך אהבתי, שסימל בשבילי כמעט את הכל. לא רק את מערכת היחסים עם הערבים ובכלל את הפוליטיקה, אלא בעיקר את הרצון שיהיה פה טוב יותר. לא רק איתם.

למרות שלא עבדתי ולא היה לי כסף, הלכתי כמעט לכל הופעה של אביב. כולל בצמח ובערד, באולמות קטנים מלאי עשן סיגריות ובפארקים גדולים שם העיניים שלו היו הכי רחוקות.

כששאלו אותי אם אני מעריצה שלו, עניתי בתמימות של ילדה בת 15 שממש לא, אני לא מעריצה אותו, אני מעריכה. והקפדתי לתקן אנשים בכל פעם שקצת צחקו עלי. שאמרו לי שהוא מתלבש כמו בת ושערבים צריך להרוג לא לחבק ואיך זה שאת, שנראית הכי חמודה ושקטה הולכת שבי אחריו. אגב, זאת השאלה הכי נפוצה אצל אנשים שלא מכירים אותי מספיק.

• יש לך קעקועים? את הכי לא נראית.
• את הולכת לכדורגל? אבל זה הכי לא מתאים לך.
• ממתי אשכנזייה כמוך אוהבת חריף, ולחוח ומפרום מלא ברוטב.
• את? את היית בתפקיד כזה חשוב בצבא? אבל את שמאלנית.
• ואיך זה שאת אוהבת את הארץ אם את מצביעה למר”צ.
• ומה את עושה בבני ברק? לא אמרת שאת והדת במערכת יחסים בעייתית.

יכולתי לכתוב אנציקלופדיה על כמות השאלות שאני מקבלת בכל פעם שאני לא עומדת בסטנדרט שמציבה לי החברה. סטנדרט שמעולם לא הכרתי ושאף פעם לא הרגשתי צורך להצמד אליו.

22 שנים עברו מאז אותה הופעה. יכולתי לכתוב עמודים שלמים על מערכת היחסים שפיתחתי עם אביב מרחוק בשנים האלה. המזל הגדול שלי, שמעולם לא פנטזתי עליו כדמות, תמיד הערכתי אותו כבן אדם. לא באמת הכרתי אותו, אבל את רסיסי הכנות שהוא זרק תפסתי והצמדתי קרוב ללב.

אחד הדברים הכי בעיתיים בי, מעבר לכמה שריטות לא רציניות, זה הרצון לעשות דברים בצורה הכי טובה שיש. אין אמצע. לא 80 אחוז ולא 95, רק 100.

למדתי גיטרה והפסקתי כשהבנתי שאני לא טובה מספיק, שיחקתי טניס כמה שנים ועצרתי כשהגיעה תחרות גדולה וידעתי שאפסיד, זנחתי את המכחול והעפרונות כשהתחוור לי שיש ציירים טובים ממני. ואפילו הפסקתי לבשל כשיום אחד צנחה לי העוגה. שנים הלכתי עם תחושה שאני לא טובה מספיק, שאיך זה שאלוהים לא חילק לי שום כשרון.

קינאתי באנשים שידעו לשיר, בכאלה שציירו דמויות בשנייה, באלה שזכרו שירים של מלא להקות איכותיות. בסוף הבנתי שבכל זאת עמדתי בתור אחד שם למעלה כשחילקו את היכולות, קראו לתור הזה ‘אנשים’.

אני באמת חושבת שהיכולת שלי לקרוא אנשים דרך העיניים, דרך המילים ובכלל דרך ההתנהלות שלהם, היא אחד הדברים הכי מופלאים שמישהו יכול היה לתת לי. ביום שהבנתי את זה, סיימתי לקנא. וגם סיימתי להתנצל על חוסר הכשרון שלי בתחומים אחרים.

העבודה שלי היום, שלעיתים נתפסת כבישול או אפייה, היא זרוע של אותה יכולת. להבין ממה אנשים יתרגשו, איזה ריח עושה פרפרים בבטן. איך להעביר תחושות דרך המילים ואיך להגיע ללב של אנשים.

הרבה מהדרך שעשיתי, ואני עדיין עושה, נזקפת לזכות ההופעה ההיא בבת-ים ולזכותו של אביב, שמעבר להכל נתן לי לגיטימציה לצאת מהקונכייה ולא לפחד. ולהתמודד.

וכל הטקסט הזה, המילים שהיה לי ממש קשה להוציא לאוויר העולם, הגיעו כדי לספר לכם שנפגשנו.

שהחלום שלי, להגיד לו תודה, התגשם. הרבה בזכותכם. ומי שעוקב אחרי באינסטגרם יבין בדיוק על מה מדובר. ומי שלא, הנה תקציר – לפני כמה שבועות כתבתי לו הודעה אישית באינסטגרם, סיפרתי שהחלום שלי הוא לבשל איתו ושאשמח להפגש. הוא לא הגיב. לפי אינסטגרם החביבים הוא כנראה גם לא ראה את ההודעה. הבנתי שאני זקוקה לתכנית ב’ והתחלתי להגיב לו כמעט על כל תמונה שהוא העלה. גם זה לא ממש עבד. אז החלטתי לפרסם סטטוס, ביקשתי מאנשים שיחשבו על דרך יצירתית לפנות אליו. ידעתי שיש לא מעט אנשים שמכירים אותו ועוקבים אחרי וקיוויתי שאחד מהם ירים את הכפפה.

היו לא מעט שהרימו, והמון אנשים שזרקו רעיונות לאוויר, אבל קולו של אביב לא היה בינהם. לרגע חשבתי שהוא לא רואה את הסטטוס שלי, אבל שיחה עם חברה הבהירה לי שהוא ראה. זה עקץ לי בלב, אבל החלטתי לא להתייאש והעלתי עוד סטטוס. הפעם ביקשתי מאנשים לכתוב לו תגובות בעצמם, מתחת לאחת התמונות שהוא מעלה באינסטגרם. אם נדמה לכם שזה עבד, אז זה לא. ואם נדמה לכם שוויתרתי, אז ממש לא. איך אפשר לוותר כל כך מהר על חלום?

בסוף אזרתי אומץ וסימסתי לו, היה לי את המספר די הרבה זמן אבל לא רציתי לחדור לו לחיים הפרטיים, ידעתי שיש גבול דק בין הצקות קטנות באינסטגרם לחדירה לפרטיות.

כשהופיעה לי המילה typing… על המסך החלטתי שזה זמן טוב להזמין שח”ל או לקחת כדור דקסמול. בחרתי באופציה השנייה והמשכתי להתכתב איתו.

מפה לשם, בסוף זה הצליח.

המון אנשים בחודש האחרון אמרו לי לרדת מהחלום הזה. סיפרו שהוא לא בן אדם קל ושאני אתאכזב, שהקסם יתפוגג, שהוא לא בר השגה ובכלל, שאני די פתטית. חבר טוב אפילו אמר לי שזה די עצוב שאני רודפת אחריו והוא לא עונה.

זאת פעם ראשונה שלא הקשבתי לאף אחד. ידעתי שאני חייבת להגיד לו תודה. לא צריכה חתימה (סליחה אח הורס שחשב שאחזור עם זה) ולא שרשרת פיס למזכרת. אני רק זקוקה לסגירת מעגל קטנה כדי להסתכל לו בעיניים, הפעם ממש מקרוב, ולוודא שהן מכילות את כל התכונות שהעמסתי עליו בשנים האלה שאני עוקבת מרחוק.

המון אנשים ביקשו שאספר להם איך היה המפגש, מה בישלנו ואיך הוא באמת במציאות.

אז קודם כל, אני מאוד מאמינה שאם מישהו פותח בפניך את דלת הבית שלו, המקום הכי אישי ופרטי, ככה זה גם צריך להשאר. פרטי ואישי. לא שהיו שם שיחות נפש עמוקות שאני לא רוצה שידעו עליהן, אלא שיש דברים שצריכים להשאר בפנים.

רק דבר אחד קטן שכן חשוב לי להוציא, בעיקר בגלל שק הציפיות שבאתי איתן ובעקבות התהיות של כולם – הקסם לא התפוגג, לא בגלל משהו שאביב אמר או לא אמר, אלא בעיקר כי הוא עמוק יותר מהמפגש. ושנית, לרגע לא פחדתי מחוסר נחמדות, היה לי ברור שתהיה בנינו חומה שכמעט בלתי אפשרי להסיר. תמיד תהיה שם ציניות כלפיי, כלפי המניעים שלי, כלפי האהבה שלי. תמיד תהיה שם חשדנות. וזה בסדר, הלוואי שיכולתי להסיר את החומה הזאת, אבל אני לא יכולה ובאתי מוכנה לזה.

מה שכן, אני רק רוצה לספר לכם שהתאהבתי. לא רק באביב, לו יש מקום בלב שלי שלא יתפנה לעולם. התאהבתי בשירה אחותו, שאם בעיניים עסקינן, קשה לי אפילו להסביר במילים כמה הכלה ואכפתיות נשקפים מהעיניים שלה. הצער היחיד שלי הוא שפגשתי אותה בסיטואציה הכי לא נוחה שיש, הכי צינית. הרי לא נפגשנו על מדרגות הספרייה או בקורס אמנות, בכל זאת, הייתי שם על תקן הגרופית המוזרה שבאה לבשל בשביל אח שלה. הלוואי שיכולנו להפגש סתם ככה, ברור לי שהיא הייתה הופכת בשנייה לחברה הכי טובה.

והתאהבתי בשני. שהיא אחת הנשים היפות שנתקלתי בהן. בלי תועפות איפור ובלי נעלי עקב גבוהות, יופי פנימי שיוצא החוצה בלי להתאמץ. ועזבו זה, הכנות. כמה אמת יש באישה הזאת, לא צריך יותר מעשר דקות כדי להבין את זה. אין תכונת אופי שאני יותר אוהבת מכנות אמיתית. גם כשהיא קצת דוקרת היא הדבר הכי טהור בעולם.

ודילן, הו דילן. אם הייתי יכולה הייתי גונבת אותו הביתה. העולם עוד יכיר אותו, אין לי בכלל ספק בזה.

וכן, פגשתי גם את נורית עם הגישה הכי בריאה לחיים. וכמה שהיא יפה, ומצחיקה, וצינית בלי הרעל.

אז נכון, הגשמתי חלום ענק לפגוש את האיש ששינה את חיי ולהגיד לו תודה. אבל על הדרך התאהבתי באנשים שהלב שלהם מילא את כל הבית.

ובגלל שבבלוג אוכל עסקינן, החלטתי לצרף לכם את המתכון לחריימה שהכנו באותו מפגש. האמת היא, שהיה לי בראש מתכון ספציפי שרציתי להכין והבאתי איתי את כל המצרכים עבורו, אבל אז נכנס לתמונה דילן, שחוש הטעם וההבנה שלו באוכל באמת מופלאים, ובמקום שאני אלמד אותו איך להכין, הוא כיוון אותי. כך בעצם נוצר המתכון, מהמפגש עם הילד הכל כך מיוחד הזה.

אז דילן, המתכון הזה שלך לא פחות משהוא שלי ואני מחכה ליום שנבשל יחד את כל הטעמים שאתה הכי אוהב.

החריימה של דילן

מצרכים:
3-4 כפות שמן זית איכותי
10 שיני שום קלופות
10-15 עגבניות שרי, עדיף מסוג תמר (הן מתוקות ויציבות יותר)
1 פלפל צ’ילי אדום – או יותר למי שאוהב ממש חריף
1/2 כפית פפריקה מעושנת
1/2 כפית פפריקה חריפה
2 כוסות עגבניות מרוסקות (בבקשה מחברה איכותית וטובה)
2 כפות רסק עגבניות – לא חובה
כוס מים
מלח ופלפל לפי הטעם
כפית סוכר (לא חובה – הסבר בשלבי ההכנה)
1 קילו פילה לוקוס או דג לבן אחר שאוהבים, חתוך לפרוסות

אופן הכנה:
– חותכים את השום והצ’ילי לפרוסות ואת העגבניות לרבעים.
– במחבת גדולה מאוד או בסיר שטוח ורחב מחממים את השמן ומטגנים את השום והצ’ילי במשך 3-5 דקות, תוך כדי ערבוב מתמיד.
– מוסיפים את העגבניות ומטגנים עוד 3 דקות.
– מוסיפים עגבניות מרוסקות, רסק עגבניות, פפריקה חריפה ופפריקה מעושנת, מים ומלח ומערבבים היטב. מביאים לרתיחה את הרוטב שנוצר.
– טועמים את הרוטב ואם הוא חמצמץ, מאוד תלוי באיזה עגבניות השתמשתם, גם הטריות וגם המרוסקות, מוסיפים מעט סוכר.
– מניחים את הדגים, עם הצד של העור כלפי מטה, בתוך הרוטב ודואגים לכסות את הדגים, באמצעות כף, ברוטב. מבשלים עד שהדגים מבושלים לגמרי, בערך 10 דקות. שימו לב שחשוב להשקות את הדגים במהלך הבישול עם הרוטב כדי שלא יתייבשו.
– מגישים עם חלה.

הערות ושדרוגים
– במקור אני אוהבת להוסיף קצת כמון אבל דילן הטיל ווטו אז זרמתי איתו ותכלס הוא די צדק, אבל רק שתדעו שזה אפשרי.
– במקום עגבניות שרי אפשר להשתמש בעגבניות רגילות.
– במקום דג ים לבן אפשר להשתמש בנסיכת הנילוס (נמכר קפוא אז אל תשכחו להפשיר).

ומילת תודה אחרונה
לכם, אלה שעזרו לי להגשים את החלום הזה. אלה שסימסו לאביב וכתבו לו באינסטגרם, אלה שהאמינו שזה שיקרה וגם אלה שלא, אני רק רוצה להגיד לכם מלא מלא תודה. זכיתי בענק שאתם הגב שלי, וזה לא מובן מאליו. אני מקווה מאוד שהמפגש הזה יגרום גם לאנשים הכי סקפטיים והכי פסימיים להבין שחלומות נועדו כדי להגשים אותם. שאם יש משהו בפנים שאתם רוצים שיקרה תדאגו שהוא יקרה, תתאמצו בשבילו. זה שווה את זה.

ואגב, מי מצטרף אלי למפגש קצת יותר פומבי איתו? הפעם בלי טרופיות באוויר, רק עם המון אנרגיות ולב אחד ענק על הבמה.
https://www.zappa-club.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F/%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%9F-1/%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94/%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%92%D7%A4%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%99%D7%95%D7%98-%D7%A0%D7%A9%D7%A3-%D7%A8%D7%95%D7%A7-6